"אני מאמין באמונה שלמה, שתהיה תחית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים"

סיפר הרב אלתר (ממשפחת האדמו"ר מגור): מעשה באשה אחת שבנה-יחידה נהרג במלחמת "שלום הגליל". מאז נפילת הבן, איבדה אמו כל טעם בחיים וכל רצון להמשיך ולחיות. חדלה ללכת לחתונות ולשמחות משפחתיות, נפלה ל"מרה-שחורה" ולדיכאון והיתה כל הימים מכונסת בתוך כתלי ביתה.

ארע פעם אחת שהשתתפה בלווית אשה צדקנית שנמנתה על חוג מכריה הקרובים, מסע ההלוויה אמור היה לצאת מבית-העלמין אשר בשכונת סנהדריה, מאחר ואותה אשה אלמנה הקדימה לבוא לבית-העלמין, יעצה לה רעייתי, המשמשת כמנהלת המרכז הקהילתי, שתיגש ותעלה על קברו של ר' אריה הטמון בבית-הקברות בסנהדריה ותאמר כמה פרקי תהלים, וזכותו של הצדיק תעמוד לה למען תחלים מדכאונה.

נענתה האשה לעצה, הלכה לקברו של ר' אריה והתפללה, תוך כדי תפילה, התבוננה במצבתו של ר' אריה, ובמה שנכתב על גביה: "אני מבקש מכל מי שיבוא להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: 'אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית-המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים' ".

נפעמה אותה אשה והחלה ממלמלת לעצמה: "מה? תהיה תחיית המתים? אם כן – לבטח עוד אזכה לראות שנית את בני-יחידי אשר נפל במלחמה, לא איכפת לי אם לשם כך יהא עלי להמתין, ובלבד ששוב אזכה לראותו".

מני אז התעודדה אותה אשה וחזרה לעצמה ושוב החלה ליטול חלק בשמחות חברותיה ושוב היתה מלאת רצון לחיות, להאמין ולקוות.

ובכך זכה הצדיק לגמול חסד עם אותה אם שכולה ולעודדה אף לאחר פטירתו…